משל המערה של אפלטון מוכר כמעט לכל מי שלמד פילוסופיה: אסירים כבולים שרואים רק צללים על קיר, ואחד מהם שמשתחרר, יוצא אל אור השמש ונדרש לשוב אל חבריו. לאורך הדורות קראו בו שיעור בחינוך, מניפסט פוליטי ומסה על תורת ההכרה. אבל מה קורה כשמניחים את המשל לצד שיריו של רומי ולצד משלים מן הספרות הסופית, שמדברים על כלא, על כלוב, על צייד שיורה בצלה של ציפור ועל הקריאה המסתורית "מותו בטרם תמותו"?
השאלה המרכזית היא האם אפשר לקרוא את היציאה מן המערה כחוויה מיסטית ולא רק כתהליך שכלי. כדי לבדוק זאת נבחנת תחילה דמותו של אפלטון בעיני הוגים מוסלמים, מאל-פאראבי וסוהרוורדי ועד מולא סדרא ואבן קיים אל-ג'וזייה, שחלקם ראו בו חכם אלוהי ואף נביא, ונסקרות גם הפרשנויות המוכרות למשל, ובהן קריאתו של אבן רושד. לאחר מכן מושווים רכיבי המשל, אחד אחד, לטקסטים סופיים: עולם הצללים, הכליאה, השינה הרוחנית והשאלה אם מי שהשתחרר צריך לחזור.
לצד ההשוואה עולות שאלות מסקרנות לא פחות: מדוע משל המערה כמעט לא נקלט בהגות האסלאמית, אף שאפלטון עצמו זכה בה למעמד כה רם, ואיך משתלב בכל זה רעיונו של פייר אדו שהפילוסופיה העתיקה הייתה דרך חיים ולא רק עיסוק בטיעונים.
