מהי אמנות, ואם כל כך קשה להגדיר אותה, אולי הגיע הזמן לוותר על המושג? בעולם שבו עצמים ופעילויות משנים כל הזמן את מעמדם, ושבו תיאוריות מתחרות מושכות לכיוונים מנוגדים, יש מי שמציעים להחליף את המושג בכינויים התלויים בהקשר. המאמר בוחן מה יכול להשיב על כך פייר בורדייה, ובעיקר בורדייה המאוחר, החוקר את הפרקטיקות החברתיות ואת הידע שנרכש מתוך העשייה.
השאלה המרכזית היא מדוע בורדייה הבחין במכוון בכללים של השדה האוטונומי של הייצור התרבותי, ומהי העמדה הנכונה כלפי הבחנה זו. כדי להשיב עליה, המחברת קוראת מחדש את בורדייה בהקשר רחב של מסורות הומניסטיות ופילוסופיות, ומציבה אותו לצד ויטגנשטיין, גידנס וגם הוגים כמו היידגר ופירס. היא בוחנת איך השחקנים בשדה תופסים את כללי המשחק, מה ההבדל בין חיים בתוך הפרקטיקה לבין תיאור שלה מבחוץ, ומה קורה כשאמנות, שוק ופוליטיקה נפגשים.
הדיון נשען על "כללי האמנות" ומתחבר לאיומים עכשוויים על עצמאות התרבות. לצורך המחשה מוצג גם פרויקט של אמנית פולנית העוסקת בתדמית של אלופות ובתרבות הסלבריטאים. התוצאה היא קריאה חדשה בשאלה ותיקה: האם יש עדיין טעם לדבר על אמנות כמרחב נפרד, ומה מונח על הכף אם נוותר עליו.
