בהולנד שכיחות הדמנציה בקרב אנשים בעלי רקע הגירה גבוהה פי שלושה עד ארבעה מאשר בקרב ההולנדים הוותיקים. ובכל זאת הם פונים לשירותי תמיכה פורמליים פחות, והטיפול נופל לרוב על משפחה אחת, ולעיתים קרובות על אישה אחת בתוכה. הסברים מקובלים מדברים על שירותים שאינם מותאמים לצורכיהם או על נורמות תרבותיות. המחקר הזה שואל שאלה אחרת: איך הרגשות, המוסר והזהות של המטפלות עצמן מעצבים את חלוקת העבודה במשפחה, ומדוע כל כך קשה לחלוק את הנטל, גם עם האחים והאחיות וגם עם אנשי מקצוע?
החוקרים ערכו ראיונות עומק עם שתים עשרה מטפלות משפחתיות הולנדיות ממוצאים סיני, הינדוסטני-סורינאמי, מרוקאי-ברברי, מולוקאי וטורקי, רובן בנות של האדם החולה. הם נעזרו במסגרת פרשנית מתחום סוציולוגיית הרגשות, שבוחנת אילו כללים מנחים את האופן שבו אנו תופסים מצבים ואת מה שמותר לנו להרגיש בהם. כך אפשר היה להתבונן לא רק במה שהנשים עושות, אלא גם בתחושות שהן מרשות לעצמן, במה שהן משתיקות ובמה שהן מצדיקות בפני עצמן ובפני הסובבים אותן.
המאמר מציע מבט אישי וקרוב על טיפול שמלווה בגאווה לצד תשישות, בכעס שנשאר בלתי מדובר ובשאלה מי בכלל רשאי לבקש עזרה. הוא רלוונטי לכל מי שמתעניין בדמנציה, במשפחה, במגדר ובהגירה, וגם למי שעובד עם מטפלים משפחתיים ומבקש להבין מדוע תמיכה זמינה לא תמיד מתקבלת.
