אחרי לידה הגוף משתנה, העייפות גדולה, והציפייה להיות האם המושלמת מרחפת מעל הכול. דימוי גוף שלילי בתקופה הזאת אינו עניין של מראה בלבד. הוא קשור למצוקה רגשית ואף לדיכאון. עכשיו תארו לעצמכן את התקופה הזאת בחברה שבה הצניעות היא ערך מרכזי, הריקוד בפומבי אסור, משפחות מונות בממוצע יותר משישה ילדים, והמרווחים בין הריונות קצרים. מה קורה לנשים כאלה כשהן מחליטות לצאת לשיעור ריקוד או פילאטיס?
המחקר בוחן האם תנועה יכולה לשנות את האופן שבו נשים חרדיות חוות את גופן בחודשים שאחרי הלידה, ומה בכלל עובר עליהן כשהן נעות. החוקרים עקבו אחר 45 נשים חרדיות שילדו לאחרונה. חלקן בחרו להירשם לשיעורי תנועה שבועיים, וחלקן לא. הנשים מילאו שאלונים על דימוי גוף ועל מצב רוח בשלוש נקודות זמן לאורך כשלושה חודשים, והשאלונים נמסרו בטלפון, משום שבתים חרדיים רבים אינם משתמשים באינטרנט. במקביל נערכו ראיונות עומק עם כמה מהמשתתפות, כדי לשמוע במילותיהן מה התנועה עושה להן, ומה היא מאפשרת להן שלא מצאו במקום אחר.
התמונה שמצטיירת מצטרפת לשאלה רחבה יותר על הקשר בין גוף, תרבות ודת, ועל הדרכים שבהן אימהות טריות מוצאות מרחב לעצמן. המאמר מציע מבט נדיר אל עולם שהמחקר האקדמי כמעט לא הגיע אליו.
