דמיינו עובד שקיבל שלוש שנים ברצף את הציון הגבוה ביותר בהערכת הביצועים, ופתאום מקבל ציון נמוך מהצפוי. באותו זמן מחכה לו הצעה מעולה ממתחרה. יש מי שיתרסקו מול הציון, ויש מי שיראו בו אתגר. מה גורם לאנשים להגיב כל כך אחרת למצבים רגשיים טעונים, ומדוע חלקם מצליחים להשיג את מטרותיהם וחלקם לא?
בספרות על אינטליגנציה רגשית מתנהל כבר שנים ויכוח בין שתי גישות. האחת רואה בה יכולת קוגניטיבית שאפשר למדוד במבחן, והשנייה רואה בה תפיסה עצמית של האדם לגבי יכולותיו הרגשיות. בדרך כלל מציגים אותן כמתחרות ושואלים מי מהן תקפה יותר. המאמר הזה מציע לשאול שאלה אחרת: מה קורה כששתיהן פועלות יחד, והאם הקשר ביניהן משפיע על יכולתו של אדם להגיע למה שהוא רוצה?
המאמר הוא עבודה תיאורטית. הוא נשען על ספרות קיימת בתחומי האינטליגנציה הרגשית, האישיות והיעילות העצמית, ובוחן כיצד כל אחת משתי הגישות יכולה להשפיע על האחרת. מתוך כך הוא מציע מושג חדש ומודל מחקר שמבקשים לתת הסבר מלא יותר להבדלים בין אנשים בהשגת מטרות, ומשרטט כיווני מחקר לעתיד. מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הצלחה, בניהול ובפיתוח אישי ימצא כאן זווית חדשה על שאלה מוכרת.
