בכיתות רבות באירופה יושבים זה לצד זה תלמידים שהרקע התרבותי שלהם שונה לגמרי, ובכל זאת השאלה מי הם ומאין באו כמעט אינה נכנסת לתוכנית הלימודים. בשנים האחרונות נבנו תוכניות לימודים שמנסות לעשות בדיוק את ההפך: להפוך את תרבות המוצא, את ההגירה ואת אי השוויון החברתי לחומר לימוד שמדברים עליו בכיתה. במקביל התברר שלאקלים שבו הכיתה מתייחסת לשונות התרבותית, כלומר למידה שבה מדברים על מורשת, על גזענות ועל יחס שוויוני, יש משקל משל עצמו בהתפתחותם של המתבגרים.
מכאן נולדת השאלה המרכזית: מה קורה כאשר שני הכוחות האלה נפגשים. האם תוכנית התערבות מובנית פועלת אותו דבר בכיתה שכבר מקיימת שיח פתוח על גיוון ובכיתה שבה נושא כזה כמעט אינו עולה, והאם התוכנית עצמה מסוגלת לשנות את האקלים הכיתתי שבתוכו היא מתקיימת.
כדי לבדוק זאת הועברה תוכנית בת שמונה מפגשים בניסוי אקראי מבוקר בכיתות בבתי ספר על-יסודיים ציבוריים באיטליה ובגרמניה, שתי מדינות הגירה מרכזיות עם היסטוריה שונה מאוד ביחס למושגי הגזע והלאום. יותר מאלף וארבע מאות תלמידים מילאו שאלונים בשלוש נקודות זמן, לפני התוכנית, מיד אחריה ושבועות אחדים לאחר מכן, והנתונים נותחו במודלים בייסיאניים שמאפשרים לבחון כמה מסלולי השפעה בבת אחת. ההשוואה בין שני ההקשרים, ובין מתבגרים צעירים לבוגרים מעט יותר, היא שהופכת את התמונה למעניינת במיוחד.
