עולם ההוראה, ובמיוחד עולם הגיל הרך, הופך מורכב ותובעני מיום ליום: עומס תפקידים, שינויים טכנולוגיים מהירים ותמיכה חברתית מוגבלת מציבים בפני גננות ומורים אתגרים שמעמיסים על בריאותן הנפשית ומגבירים את הסיכון לשחיקה, חרדה ודיכאון. מול מציאות זו, חוקרים רבים מפנים את המבט אל החוסן הנפשי, התכונה שמאפשרת לפרט להתמודד עם קשיים ולהתאושש ממשברים, ובוחנים כיצד היא עשויה לתרום לתחושת הרווחה התעסוקתית של אנשי חינוך. אך האם חוסן נפשי גבוה יותר מתורגם באופן ישיר לרווחה גבוהה יותר בעבודה, או שמדובר בתהליך מורכב יותר שמערב מנגנונים פסיכולוגיים נוספים?
מאמר זה מבקש לבחון שאלה זו לעומק בקרב אוכלוסייה שנחקרה פחות בהקשר זה, גננות ומורות לגיל הרך, ולבדוק האם הקשר בין חוסן נפשי לרווחה תעסוקתית מתווך על ידי שני משתנים מרכזיים, תחושת המסוגלות העצמית של המורה והכשירות הפדגוגית שלה, תוך התבססות על התיאוריה החברתית-קוגניטיבית של בנדורה. לצורך כך נאספו נתונים באמצעות שאלונים מ-1,700 גננות בעיר סינית, וניתוחם נעשה בכלים סטטיסטיים מתקדמים הבוחנים מסלולי תיווך ישירים, עקיפים ושרשרתיים.
הממצאים חושפים תמונה מרתקת על האופן שבו חוסן נפשי, אמונה ביכולת האישית ומיומנות מקצועית שלובים זה בזה בעיצוב חוויית ההוראה, ומציעים כיוונים מעשיים לחיזוק הרווחה הנפשית של מי שאחראים על החינוך בשנות החיים הראשונות והקריטיות ביותר.
