כיצד אנשים בסין מבינים את המאבק הטראומטי שהוליד את המדינה המודרנית, כשבחברה שבה הם חיים קשה להביע עמדה פוליטית בגלוי? אחת הדרכים היא אמנות. סרטי הדור החמישי של הקולנוע הסיני, ובהם "היפרד ממיפלצתי" (1993) ו"לחיות" (1994), מציגים תקופות של מלחמה, רעב ומהפכה תרבותית, ומאפשרים לצופים לחזור אל העבר ולהתמודד עם הנרטיב הרשמי שקיבלו.
המחקר שואל מה עושים הצופים עם הסיפורים האלה. אילו משמעויות הם מפיקים מהסבל שעל המסך, ואילו אמונות על גורל, התקדמות, יושרה והישרדות עולות מדבריהם? האם סרטים שונים מעוררים דרכי חשיבה שונות על אותו עבר?
כדי לברר זאת, החוקרים פנו אל דובאן, פלטפורמה סינית מובילה לדיון ביצירות תרבות, שמשתמשיה צעירים, עירוניים ומשכילים. הם קראו בעיון כ־800 ביקורות על כל סרט, ואחר כך הפעילו מודל נושאים ממוחשב מסוג LDA מונחה למחצה, שמזהה אילו מילים ורעיונות נוטים להופיע יחד. התוצאה היא מפה חזותית של שיחה קולקטיבית, ובה מתגלים הקרבות, הריחוקים והמקומות הבלתי צפויים שבהם נפגשים קולות שונים. מי שמתעניין בזיכרון היסטורי, בקולנוע סיני ובשאלה איך חברה מעבדת את הכאב שלה ימצא כאן זווית מרתקת.






