כיצד משטר מנסה לכתוב מחדש את העבר של חברה שלמה? בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשו השלטונות הקומוניסטיים במזרח מרכז אירופה ליצור לא רק מערכת פוליטית חדשה אלא גם אדם חדש, שזקוק לזיכרון חדש: גיבורים אחרים, יריבים אחרים וסיפור היסטורי שמצדיק את הכוח של השליטים. המאמר עוסק בשאלה מתי ואיך אפשר להפוך את הניסיון הזה לאובייקט מחקר מסודר.
נקודת המוצא היא מודל של "פוליטיקת זיכרון" שפותח במקור לבחינת המקרה הפולני, ובעיקר התקופה הסטליניסטית. עכשיו המחברים שואלים אם אפשר להרחיב אותו אל אלבניה, בולגריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה ומזרח גרמניה. מצד אחד, כל המדינות האלה חוו כניסה של הצבא האדום, כפייה של המודל הסובייטי ושיעבוד של ההיסטוריה לצורכי המשטר. מצד שני, נקודות המוצא היו שונות מאוד, וכך גם דרגת התלות במוסקבה ואופן עליית הקומוניסטים לשלטון. האם מדובר בסיפור אזורי אחד, או בכמה סיפורים לאומיים שדומים זה לזה רק על פני השטח?
המאמר מנהל דיון מושגי ומתודולוגי: הוא בוחן את הנחות המודל, את הכלים שבהם הוא משתמש ואת תחומי הפעולה שהוא מכסה, ומעמיד אותו מול הגישה הטרנסלאומית שצוברת תאוצה בחקר הדיקטטורות במזרח אירופה. השאלה היכן להתחיל, בהשוואה או בראייה אזורית משולבת, משפיעה על כל מחקר עתידי בתחום.
