מה קורה כשבקבוצה טיפולית שני אנשים מתאהבים זה בזה? ברוב המסורות הפסיכואנליטיות והקבוצתיות הנושא מעורר חרדה וזהירות, ולעיתים נתפס כסכנה שיש לפרשה או לבלום אותה. ובכל זאת, אהבה היא אחד הרגשות המורכבים ביותר לאינטגרציה בנפש, ורבים מגיעים לטיפול עם פצעים שנוצרו דווקא בה. המאמר שואל אם התאהבות בין משתתפים יכולה להיות הזדמנות ולא איום, ומה היא דורשת ממנחה הקבוצה, שמעורב בה בעצמו, במודע ושלא במודע.
המחברת, מנחת קבוצות, בוחנת את השאלה מתוך הפרספקטיבה ההתייחסותית. היא סוקרת את היחס להתאהבות ולמיניות בספרות הפסיכואנליטית ובספרות האנליזה הקבוצתית, ומציגה מקרה מקבוצה אנליטית שפעלה כארבע שנים: גבר אלמן שהתאהב לראשונה בחייו בחברת קבוצה נשואה, ומנחה שנאלצה להחליט בתנאי אי ודאות אם להתיר את מה שהכללים אוסרים. מהמקרה היא שואבת שאלות על תפקיד המנחה, על ההחלטות שמקבלים בלי לדעת עד הסוף למה, ועל גורלו של זוג שנוצר בתוך קבוצה.
האם מפגש כזה יכול לחולל צמיחה, ולא רק סערה, בקבוצה כולה? ומה קורה לשאר החברים, שמתבוננים בקשר ומתמודדים עם קנאה, בושה ותשוקות משלהם? המאמר מציע מבט חדש ופתוח על אחד הנושאים הרגישים ביותר בעבודה הקבוצתית.






