כולנו מתבגרים, ורובנו מעדיפים לא לחשוב על הסוף. אבל מה קורה כשאדם עובר לבית אבות, מאבד את ביתו, את בן או בת זוגו ואת חבריו, ונאלץ להתמודד יום יום עם השאלה מה המשמעות של להזדקן? הדרך שבה אנו תופסים את ההזדקנות עצמה, כתהליך של אובדן או כשלב שיש בו גם שליטה ומשמעות, קשורה לבריאות, לתפקוד ואפילו לאריכות ימים. תפיסות כאלה קשורות גם לפחד העמוק ממוות ומתהליך הגסיסה, פחד שיכול להכביד מאוד על הרווחה הנפשית בגיל מבוגר.
המחקר הזה שואל שאלה פשוטה לכאורה: האם אפשר לשנות את הסיפור שמבוגרים מספרים לעצמם על ההזדקנות, ואם כן, האם זה ישפיע גם על הפחד ממוות? כדי לבדוק זאת פנו החוקרים לדיירי בתי אבות בטהרן וחילקו אותם לקבוצת ניסוי ולקבוצת ביקורת. קבוצת הניסוי השתתפה בשמונה מפגשים שבועיים בני 90 דקות בהנחיית שני פסיכולוגים, במסגרת טיפול נרטיבי, גישה שמזמינה אנשים לבחון מחדש את סיפורי חייהם ולנסח אותם בדרך שמחזקת אותם.
החוקרים מדדו את תפיסות ההזדקנות ואת חרדת המוות בשלוש נקודות זמן: שבוע לפני ההתערבות, מיד אחריה וחודש לאחר מכן. האם סיפור חדש יכול באמת לשנות את היחס להזדקנות ולסוף החיים? והאם שינוי כזה מחזיק מעמד? התשובות מחכות במאמר המלא.
