מי דיבר בעברית הקלאסית, ומי כתב אותה? כמעט כל מה שיש בידינו הוא טקסטים כתובים, מקוטעים ושמרניים, שנוצרו בבתי ספר של סופרים ובחסות מוסדות המדינה. ובכל זאת חקר העברית הקלאסית התמקד שנים רבות בצלילים ובצורות דקדוקיות, כאילו מדובר במערכת מופשטת שנקטעה מהחיים סביבה. המאמר שואל מה קורה כשמכניסים את החברה חזרה לתמונה, ומה אפשר ללמוד על שפה עתיקה מהאנשים שהשתמשו בה, מהמלחמות והכיבושים שעברו עליהם, ומהכתבים שבחרו לכתוב בהם.
שאלת המחקר המרכזית היא אם הגישות המסורתיות והפורמליסטיות מספיקות להבנת העברית הקלאסית, או שנדרשת גישה סוציולינגוויסטית ואנתרופולוגית-לשונית. המחבר בוחן את השאלה דרך עיון ביקורתי בתולדות הבלשנות, מסוסיר וספיר ועד לבוב וחומסקי, ובדיקת הנחות סמויות בחקר העברית. הוא מביא דוגמאות מן הטקסטים עצמם: מילה שמקורה בשומרית, סיפור שיבולת בספר שופטים, דברי נחמיה על ילדים שאינם יודעים "יהודית", וכן שאלות של כתיב ושל כתבים. הוא גם מנסה להגדיר מחדש את גבולות "העברית הקלאסית" ומציג את הקשיים המתודולוגיים בהיעדר דוברי מקור.
הדיון נוגע בשאלות רחבות יותר: איך שפה משקפת שינויים בחברה, ואיך אפשר לחקור שפה שאיש אינו מדבר עוד. מי שמתעניין בעברית, במקרא, בהיסטוריה של ישראל הקדומה או בקשר שבין לשון לחברה ימצא כאן נקודת מבט שמאתגרת הנחות מקובלות.
