מה קורה לאדם שאירוע אחד בחייו הופך לעדשה היחידה שדרכה הוא מבין את עצמו? הטיפול הנרטיבי, גישה שצמחה בשנות השמונים, מציע שהזהות נבנית מסיפורים, ושאפשר לכתוב אותם מחדש בלי למחוק את הכאב. ברומן "אהובה" של טוני מוריסון, סת' נושאת על גבה מעשה אחד שמטביע את כל מה שהיא, ובית 124 ברחוב בלוסטון מלא ברוחות, בשתיקות ובזיכרונות שמסרבים להירדם.
המאמר שואל האם אפשר לקרוא את הרומן כמעשה ספרותי של ריפוי, ואילו מושגים מעולם הטיפול הנרטיבי מאירים את מבנהו ואת נושאיו. אף שהביקורת עסקה רבות בטראומה, בזיכרון ובאימהות ברומן, ההיבט הטיפולי נותר כמעט בלתי נחקר, ודווקא הוא עשוי להסביר מדוע הסיפור בנוי כפי שהוא בנוי.
כדי לבדוק זאת המאמר מציג את העקרונות המרכזיים של הגישה, כפי שגובשו אצל מייקל וייט ודיוויד אפסטון, ומפעיל אותם בקריאה צמודה של הרומן. מושגים כמו חיצון הבעיה, תוצאות ייחודיות, עדות קהילתית וסיפורים חלופיים משמשים כלי ניתוח לדמויות סת', דנבר, בלאבד ונשות הקהילה, וכן לסיום הפתוח של הספר. התוצאה היא מפגש בין פסיכולוגיה לספרות שמציע דרך חדשה לקרוא את אחת היצירות החשובות בספרות האמריקאית.
