מה גורם לחקלאות לייצר הרבה יותר בעזרת הרבה פחות עובדים? מאז אמצע המאה העשרים כלכלנים תוהים על "השארית", אותו חלק בצמיחה שאי אפשר להסביר בעזרת הגידול במספר העובדים, בשטח או בהון. הטרקטור, הדשן והזן החדש משנים את הדרך שבה משק מתנהל, אבל קשה להפריד בין השפעתם לבין עצם הגידול בתשומות. השאלה הזו חשובה לא רק לכלכלנים, אלא גם למי שמעצב מדיניות חקלאית ורוצה להבין לאן מתפתחים המשקים.
המחקר שואל אם אפשר למדוד את השינוי הטכנולוגי בחקלאות באמצעות פונקציית ייצור גמישה מסוג CES, ואם השיטה הזו באמת מתאימה למשימה. בהתאם לכך הוא בעיקרו מתודולוגי. החוקר בוחן אילו היבטים של השינוי אפשר לזהות: שינוי ביעילות, בתשואה לגודל, בעצימות ההון ובקלות שבה אפשר להחליף עבודה בהון. כדי לעשות זאת הוא נעזר בנתוני חתך של עשרות משקי הנהלת חשבונות בפינלנד, שנעקבו לאורך יותר משלושה עשורים, ומשווה בין ארבע שנים שמייצגות שלבים שונים של מיכון. את הפרמטרים הוא אומד בשני שלבים, ובודק אותם גם לפי אזורים, ענפים וגודל משק.
הדרך לשם כוללת רקע על מהות השינוי הטכנולוגי, על צורותיו ועל שיטות המדידה שהוצעו בספרות, וגם התמודדות עם בעיות נתונים לא פשוטות, כמו שערוך רכוש בתקופת אינפלציה. התוצאה היא מבט על ההתפתחות של החקלאות הפינית, ועל מה שאפשר ומה אי אפשר ללמוד ממדידה כזאת.
