בסין המסורת הקונפוציאנית מחייבת ילדים בוגרים לטפל בהוריהם הזקנים במו ידיהם. מצד שני, האוכלוסייה מזדקנת בקצב חסר תקדים, משקי הבית מצטמצמים והילדים עסוקים וגרים רחוק. התוצאה היא שוק הולך וגדל של בתי אבות, שעדיין נושאים סטיגמה של נטישת ההורים. מה קורה למשפחה סינית כשהיא מוסרת את הטיפול ביקיריה לידיים זרות ומשלמת עבורו? האם החובה כלפי ההורים נעלמת, או שהיא מקבלת צורה חדשה?
המחקר שואל כיצד מסחור הטיפול משנה את הציפיות ואת הפרקטיקות של חסד בנימי, וכיצד אפשר להמשיך להיות בן או בת בנימיים אחרי שהמשימות היומיומיות עברו לעובדים בשכר. כדי לברר זאת ערכה החוקרת עבודת שדה אתנוגרפית בשני בתי אבות בעיר בדלתת היאנגצה, בין 2016 ל-2021. היא עבדה לצד המטפלות במדי עבודה לבנים, צפתה בחיי היומיום, ראיינה דיירים, אנשי צוות וקרובים מבקרים, ולבסוף ישבה לשיחות מובנות למחצה עם בני משפחה בבתיהם.
התמונה שעולה מהשדה רחוקה מהדימוי של הורים שננטשו מאחורי דלתות המוסד. היא כוללת הודעות בווטסאפ הסיני, מתנות בחגים, ילדים שמאכילים את שותפת החדר של אמם ושאלות על האופן שבו אהבה, עבודה ושוק נפגשים בשלבים האחרונים של החיים.
