במשך אלפי שנים היה ברור בסין מי מטפל בהורים מזדקנים: הילדים. כיבוד הורים היה אחד מעמודי התווך של התרבות הקונפוציאנית, והחוק עצמו עיגן אותו. אבל סין של היום שונה מאוד מזו שבה נולדו הנורמות האלה. מיליוני בני אדם עברו מהכפר לעיר, משפחות התכווצו בעקבות מדיניות הילד האחד, ומערכת הפנסיה עברה רפורמות מרחיקות לכת. במקביל, אוכלוסיית הקשישים הולכת וגדלה במהירות. נשאלת השאלה אם הרעיון שהילדים אחראים להורים עדיין חי, ואם הוא נראה אחרת אצל צעירים ומבוגרים, אצל תושבי ערים ואצל תושבי כפרים.
המחקר מבקש להבין כיצד השתנו עם השנים שלושה דברים: כמה אנשים מכוסים בפנסיית זקנה, מי לדעתם צריך לשאת באחריות העיקרית לטיפול בקשישים, ועד כמה הם מחזיקים בערכי כיבוד הורים מסורתיים. הוא לא מסתפק בשאלה מה חושבים אנשים בני גילאים שונים, אלא מנסה להפריד בין השפעת הגיל, השפעת התקופה ההיסטורית והשפעת הדור שאליו שייכים הנשאלים. זו בעיה סטטיסטית מוכרת וקשה, ולכן נעשה שימוש בשתי גישות מודלים שונות.
החוקרים התבססו על הסקר החברתי הכללי של סין, סקר ארצי מייצג שנערך בין 2006 ל-2017 ומקיף עשרות אלפי בגירים. כל הניתוחים נבדקו גם בנפרד לפי מקום מגורים רשום, עירוני או כפרי. התמונה שמתקבלת עשויה להפתיע את מי שחושב שהמסורת פשוט נעלמת, או שהיא נשארת בדיוק כפי שהייתה.
