ארגוני פשיעה כבר מזמן אינם נעצרים בגבולות המדינה. הם מסתגלים במהירות לטכנולוגיות חדשות, מנצלים את הגלובליזציה ואת הפערים בין שיטות משפט, ומרחיבים את פעילותם ממסחר בסמים ועד הלבנת הון ומימון טרור. השאלה היא איך מדינות וגופים בין-לאומיים אמורים להתמודד עם תופעה שמתחמקת מריבונות, משפה ומזהות לאומית, ואם מה שנחשב "ארגון פשיעה" במדינה אחת נחשב כך גם במדינה אחרת.
המאמר בוחן את התופעה מנקודת מבט משפטית רחבה: בין-לאומית, לאומית והשוואתית. מוקד הניתוח הוא שתי אמנות בין-לאומיות מרכזיות, לצד חקיקה והתנסות של כמה מדינות, ובהן ארצות הברית, מקסיקו ואוקראינה. כל אחת מהן מציבה תמונה שונה לגמרי של הקשר בין פשע, שחיתות ואכיפה.
החוקרים שילבו כמה שיטות: ניתוח משפטי פורמלי של חומר נורמטיבי, פרשנות דוקטרינרית של חוקים ופרקטיקות, שימוש בנתונים סטטיסטיים ממאגרים מקוונים וניתוח ביקורתי שנועד לגבש המלצות. בין היתר נבחנים מדד עולמי לפשיעה מאורגנת, הגדרות משפטיות מתחרות, חוק אמריקאי ייחודי נגד ארגוני פשע וקרטלים שמערערים מדינות שלמות. המאמר מזמין להבין מדוע הגדרה אחת של פשע מאורגני אינה מספיקה, ומה קורה כשהחוק מנסה לרדוף אחרי עולם פשע שמשתנה כל הזמן.






