תוכניות אמנות לצעירים נחשבות כמעט תמיד לדבר טוב. גרפיטי, מוזיקה וציור מוצעים לנערים שהודחו מבית הספר, למי שנקלעו להליכים משפטיים ולמי שגדלו במשפחות אומנה, מתוך אמונה שיצירה תחזק אותם ותכוון אותם לדרך הנכונה. אבל האם כל הצעירים באמת מקבלים את אותה חוויה אמנותית? ומה קורה כשהאמנות נכנסת למסגרת שמטרתה העיקרית היא לתקן התנהגות, למדוד תוצאות ולהצדיק מימון?
המאמר בוחן שאלה אחת: כיצד אותה תוכנית אמנות בריטית, Arts Award, מוצעת באופן שונה לצעירים שמסווגים כ"בסיכון", ומה משמעות ההבדל הזה מבחינת צדק חברתי. הוא מערער על ההנחה הנוחה שכל פעילות אמנותית היא מטבעה חיובית, ושואל מה קורה כשהיא הופכת לכלי בידי מי שרוצים לנהל צעירים ולא רק ללמד אותם ליצור.
המחקר נשען על אתנוגרפיה רב אתרית בחמישה אתרים במרכז-מזרח אנגליה, שלושה של חינוך חלופי ושניים של תוכניות נוער בלתי פורמליות, עם 46 משתתפים. החוקרת, שהיא עצמה עובדת נוער ואמנית לשעבר, ביצעה תצפית משתתפת, ראיונות פרטניים וניתוח של יצירות ושל קטעי וידאו, ופעלה לפי גישת התיאוריה המעוגנת בנתונים. התמונה שעולה מהשטח עוסקת במה שמוצע לצעירים, במה שמצפים מהם ובמי שמחליט עבורם.
