מה קורה כשמעסיק מסרב להתאים את סביבת העבודה לעובד עם מוגבלות? האם זו אפליה בפני עצמה, או רק חריג בתוך איסורי אפליה קלאסיים? הדירקטיבה האירופית בדבר שוויון בהעסקה נחקקה עוד לפני שהאיחוד האירופי אשרר את האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, והפער בין השתיים הותיר שאלה פתוחה, שהכרעתה בידי בית הדין האירופי לצדק משפיעה על חייהם של מיליוני עובדים.
המאמר עוסק בשאלה אם הפסיקה האחרונה של בית הדין מסמנת תפנית בהבנת חובת ההתאמה הסבירה, ואם אנו עדים להתגבשותה של צורת אפליה חדשה. הניתוח נשען על סקירה של הפסיקה הקודמת, ובעיקר על קריאה צמודה של שלושה פסקי דין משנים 2021 ו-2022. שניים מהם עוסקים בסוהר שנפסל בשל שמיעה ובמושבעת עיוורת שבפועל הודרה מהדיונים, והשלישי בעובד רכבת שנזקק לקוצב לב ופוטר. המחבר בוחן כיצד כל פסק דין מתייחס לאמנה, איזה מבחן משפטי הוא מפעיל, ומה נשאר פתוח בשאלת גבולות האחריות של המעסיק.
זהו מסע בעקבות מושג משפטי שמשנה צורה לאט, ובו שאלות על שוויון, על עלות ועל הגבול שבין כשירות להדרה.
