כוח העבודה באמריקה מזדקן, וגם שיעור העובדים שמתמודדים עם לקות או מחלה כרונית גדל, משום ששכיחות שתיהן עולה עם השנים. מי שמגיעים לשנות החמישים והשישים בעבודתם עשויים אפוא למצוא את עצמם בשתי קבוצות מוגנות בבת אחת. השאלה היא מה קורה להם בפועל במקום העבודה, ומתי הם מרגישים שהתייחסו אליהם באופן לא הוגן. מעסיקים, אנשי שיקום תעסוקתי וקובעי מדיניות מתקשים לענות עליה, כי הם מתייחסים לגיל ולמוגבלות כאל שני עולמות נפרדים, אף שהם חופפים לא מעט.
המאמר בוחן שאלה מרכזית אחת: במה נבדלות תלונות על אפליה בגין גיל מתלונות על אפליה בגין מוגבלות, ומה מייחד את אלה המוגשות לפי שני החוקים בבת אחת. כדי לברר זאת, החוקרים עיינו במאגר עצום של יותר משני מיליון תלונות שהוגשו לנציבות האמריקאית לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ולסוכנויות מקבילות במדינות השונות, לאורך כחמש עשרה שנה. הם עקבו אחר מגמות לאורך זמן, השוו בין קבוצות גיל, בחנו אילו התנהגויות מפלות ואילו סוגי לקויות מופיעים בתלונות, והשתמשו במודל סטטיסטי כדי להבין מה מנבא הגשה של תלונה כפולה.
התמונה העולה מהנתונים מעניינת במיוחד את מי שעוסק בשיקום תעסוקתי, בניהול משאבי אנוש ובעיצוב מקומות עבודה שיוכלו להחזיק בעובדים לאורך זמן.
