כשחקיקה בריטית נועדה ליישם הנחיות של האיחוד האירופי, על השופטים לפרש אותה, ככל האפשר, באופן התואם את הדין האירופי. אבל עד היכן מותר להרחיק לכת? מתי פרשנות הופכת לכתיבה מחדש של החוק, ומי מחליט היכן עובר הגבול בין שניהם? השאלה הזו נוגעת לליבת היחסים בין בית המשפט לפרלמנט, והיא מקבלת משנה תוקף בדיני האפליה, שבהם זכויותיהם של עובדים תלויות לעיתים בניסוח של מילה אחת.
המאמר בוחן את השאלה אם בתי המשפט בבריטניה כבר הגיעו לשיא של התערבות שיפוטית בלשון החוק, ואם הגאות הפרשנית מתחילה לסגת. הוא מתחיל בגישת בית הלורדים בפסיקה מוקדמת, ממשיך לפרשה קיצונית אחת שבה הוכנס לחוק סעיף משנה שלם בעקבות תביעתה של אם לילד נכה, ועובר לפסקי דין מאוחרים יותר בנושאי הריון ואפליה אסוציאטיבית, וכן הגנה מפני הקנטה אחרי סיום ההעסקה. הניתוח מתבסס על קריאה צמודה של פסקי דין, של לשון החוק ושל הנימוקים שהעלו שופטים שונים, ובהם הבדלי גישה בולטים בין ערכאות ובין שופטים. המחבר מציב לצדם גם את חוק השוויון 2010, שלא תמיד מבהיר את המצב.
מי שמתעניין בשאלה איך נקבע היקפה של חובת הפרשנות, ומה קורה כשהמחוקק עצמו מותיר פערים וטעויות, ימצא כאן דיון מעמיק ומחדד.
