מה קורה למי שמטפל בילדים שעברו התעללות, תקיפה מינית ואובדן, כשסבלם של אחרים נוגע בגופו שלו? במרכז להכוונת ילדים באחד מרובעי טוקיו עובדת פסיכולוגית קלינית בשם יורי, שנתפסת בעיני עצמה ובעיני סביבתה כאיש מקצוע מנוסה ובטוח בכלי עבודתה. בין שגרת האבחונים וההערכות היא מתעניינת בטיפול באמנות, שיטה שנשארה שולית במערכת הגנת הילד ביפן. המאמר מתחקה אחר השאלה כיצד חדשנות טיפולית נחווית מבפנים, ומה היא עושה לאנשים שאמורים להעניק אותה. האם הגבול בין מי שמטפל לבין מי שמטופל יציב כפי שנהוג להניח?
המחקר נשען על שמונה עשר חודשים של עבודת שדה אתנוגרפית בשירותי הגנת הילד ביפן, שבהם המחבר ליווה עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. הוא קיים עם יורי ראיונות רשמיים, שיחות בלתי פורמליות וראיון היסטוריית חיים מקיף, ואף למד ממנה את יסודות הטיפול באמנות. הניתוח בוחן את סיפורה דרך מושגי הפנימיות והנרטיב, ומתבונן בזיכרונות הנשמרים בגוף, בחפצים שנוצרים בחדר הטיפול ובמבנים החברתיים שמסביבם: חברה יפנית בודדה, שירותי בריאות נפש מוכתמים ומערכת ביורוקרטית שמחליפה פקידים ורעיונות. זהו מבט אישי וקרוב על שאלות של רווחה, אמפתיה ועבודה טיפולית בעידן ניאו-ליברלי, דרך סיפורה של אישה אחת.
