מה קורה כאשר שני ילדים גדלים באותה עיר, בוחנים את אותם אירועים היסטוריים, אבל לומדים עליהם בבתי ספר נפרדים לחלוטין, מספרים שונים לגמרי, ולעיתים אף בשפות שונות? האם העובדה שהם אף פעם לא ישבו באותה כיתה משנה את האופן שבו הם יתייחסו זה לזה כשיגדלו?
בחברות הסובלות מסכסוך ממושך, מערכת החינוך היא הרבה יותר מאשר מקום שבו רוכשים ידע. היא אחת הזירות שבהן מוכרעת השאלה האם הדור הבא יחיה את הסכסוך מחדש או יפתח דרכים לצאת ממנו. ובכל זאת, כמעט לא נערכה השוואה שיטתית בין המבנים השונים שמדינות מפולגות בחרו לעצמן.
המחקר בוחן ארבע חברות שידעו כולן סכסוך אתני או דתי עמוק, אך פיתחו פתרונות חינוכיים שונים לחלוטין: ישראל, בוסניה והרצגובינה, קפריסין וצפון אירלנד. מההפרדה המוחלטת ועד לניסיונות האינטגרציה, כל מקרה מספר סיפור אחר על מה שחברה מחליטה לעשות כאשר היא צריכה ללמד את ילדיה איך לחיות עם האחר.
