עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל באותם עשורים בערך, קיבלו את אותן זכויות במסגרת חוק השבות, ובכל זאת חייהם בארץ החדשה התפתחו בכיוונים שונים לגמרי. בין שתי הקבוצות הללו, ולעומת ילידי הארץ, מסתתר פער שמעורר שאלות לא פשוטות על הקשר בין הגירה, קליטה ומצוקה נפשית. האם עצם המעבר למדינה חדשה, עם כל הקשיים שהוא טומן בחובו, הוא שקובע את מידת הפגיעות הנפשית של מהגרים, או שמא הרקע התרבותי והחברתי שממנו הם באים הוא הגורם המכריע?
כדי לבחון שאלה זו נבדקו נתונים ארציים על פני יותר משלושים שנה, בהם הושוו שיעורי תמותה מהתאבדות בין עולי אתיופיה, עולי ברית המועצות לשעבר וילידי הארץ, לפי גיל, מין, שנת פטירה, ובקרב עולי אתיופיה גם לפי מצב משפחתי ותקופת העלייה ארצה. הנתונים נאספו ממאגר סיבות המוות הארצי ומפרסומים דמוגרפיים רשמיים, ונותחו באמצעות שיעורים מתוקננים לגיל שמאפשרים השוואה הוגנת בין אוכלוסיות בעלות מבנה גילים שונה לגמרי זו מזו.
התמונה שמתקבלת חושפת לא רק פערים בין הקבוצות, אלא גם תנודות מפתיעות לאורך השנים דווקא באחת מהן, תנודות שמעלות שאלות על הקשר בין מדיניות רווחה, מבנה משפחתי ותהליכי הסתגלות תרבותית לבין הסיכון להתאבדות.
