מה גורם למרצה באוניברסיטה רפואית להמשיך להתאמץ, לחדש בכיתה ולהישאר במקצוע, גם כשעומס העבודה כבד והלחץ גבוה? בגואנגשי שבדרום סין, אזור שבו החינוך הרפואי מתרחב במהירות וגדל הביקוש לרופאים ולאנשי מקצוע בתחום הבריאות, השאלה הזאת איננה רק עניין אקדמי. איכות ההוראה תלויה במידה רבה בהתלהבות ובמסירות של האנשים שעומדים מול הסטודנטים, ובכל זאת רוב המחקר על מוטיבציית מורים עוסק בחינוך הכללי ולא בעולם הרפואי, שבו יש דרישות קליניות ואתיקה מקצועית מיוחדות.
המחקר מבקש לברר מהי רמת המוטיבציה של מרצים באוניברסיטאות רפואיות במחוז, אילו גורמים מרכזיים מעצבים אותה, וכיצד אפשר לארגן את הגורמים הללו למודל מוטיבציה מקיף שיוביל גם להמלצות מעשיות למוסדות.
החוקרים בחרו בגישה משולבת. הם חילקו שאלון למאות מורים מעשר אוניברסיטאות רפואיות במחוז, שנדגמו כך שייצגו קבוצות שונות מבחינת מגדר, גיל, השכלה וותק, ונעזרו בניתוח סטטיסטי חקרני כדי לזהות דפוסים בתשובות. במקביל הם ראיינו מומחים לחינוך רפואי, כדי להבין לעומק את התמונה ולבדוק אם התפיסות שלהם מתיישבות עם המספרים. התוצאה היא ניסיון לצייר מפה ברורה של מה שמניע מורים בהקשר הייחודי הזה.
