בחוברות הגיוס של המכללות חוזרת תמונה מוכרת: מרצה וסטודנט יושבים משני צידי גזע עץ ושקועים בשיחה. אבל מה קורה באמת מאחורי הדימוי הנוסטלגי הזה? בעידן של קיצוצים, כיתות עמוסות, מרצים זמניים וקורסים מקוונים, הקשר האישי בין סגל לסטודנטים נדחק הצידה, ולצד זאת גם אין הסכמה ברורה מהו בעצם מנטורינג ובמה הוא שונה מהוראה טובה, מייעוץ אקדמי או מידידות.
המאמר שואל מהם יחסי מנטורינג בין מרצים לסטודנטים בתואר ראשון, אילו צורות הם לובשים, כיצד הם נבנים ומתפתחים עם הזמן, ומה מחירם ותמורתם לסטודנטים, לסגל ולמוסד.
הכותבת, שכיהנה שלוש עשרה שנים כקצינה אקדמית ראשית בקולג' לאמנויות הליברליות, קראה אלפי שאלוני הערכה פתוחים שמילאו סטודנטים. היא שמה לב שהסטודנטים עצמם, ללא כל הנחיה בטופס, בחרו לתאר חלק מהמרצים כ"מנטורים". היא בחנה לעומק את התיקים של שנים עשר חברי סגל שזכו לשבחים הבולטים ביותר, כולל מאות הערכות סטודנטים והצהרות מקצועיות של המרצים עצמם, וליוותה זאת בסקירת הספרות. התוצאה היא מבט מקרוב על מה שסטודנטים מרגישים שמרצה עשה עבורם מעבר לשיעור, ועל השאלה אם כל זה באמת משתלם.
