מורה נלהב נכנס לכיתה, וכמעט אפשר להרגיש איך האנרגיה שלו מדביקה את הילדים. אבל האם זה באמת כך? והאם ההשפעה עוברת ישירות, או שהיא מתנקזת דרך מה שהמורה עושה בפועל בשיעור: איך הוא מעריך, איך הוא מתייחס לטעויות ואילו משימות הוא נותן? השאלה הזו חשובה לכל מי שמעוניין בלמידה, כי מוטיבציה של תלמידים קשורה קשר הדוק להישגים, להשתתפות בכיתה ולחוויית הלמידה בכלל.
המאמר שואל האם מוטיבציית המורה, שמורכבת מעניין בתחום, ממסוגלות עצמית ומשאיפה לשליטה ולהשתפרות אישית, משפיעה על המוטיבציה של תלמידיו, והאם פרקטיקות ההוראה משמשות גשר בין השניים. מעניין במיוחד לבדוק זאת בהקשר שזכה לתשומת לב מועטה יחסית: בתי ספר יסודיים ציבוריים במחוז פנג'אב בפקיסטן.
החוקרים חילקו שאלונים לכמה עשרות מורים ולתלמידים מכיתותיהם, ובסך הכול נאספו מאות שאלונים. מכיוון שהתלמידים "מקוננים" אצל מוריהם, נעשה שימוש בניתוח רב־שכבתי ובמודל תיווך המשלב את שתי הרמות. כך אפשר היה לראות כמה מהשונות במוטיבציית התלמידים קשורה למאפיינים של המורה, ואילו מנגנונים עשויים להסביר את הקשר. התשובות עשויות לשנות את הדרך שבה חושבים על הכשרת מורים, על שיבוץ מורים לנושאים ועל מה באמת עובר מהמורה אל הכיתה.
