כשאתם פוגשים חבר ברחוב, יש לפחות שתי חוויות בתמונה: החוויה שלכם כשאתם רואים אותו, והחוויה שלו להיות הוא עצמו. שתי החוויות שונות לגמרי זו מזו, ובכל זאת נדמה שהן עוסקות באותו אדם. בתמונה הרגילה של העולם קל להסביר זאת: יש גוף אחד, אובייקט אחד, ושתי החוויות מתייחסות אליו. אבל מה קורה אם מאמצים תפיסה פילוסופית שלפיה אין בעולם שום דבר מלבד חוויה?
בפילוסופיה של התודעה צוברת תאוצה משפחה של עמדות פנפסיכיסטיות, הרואות בחוויה מאפיין יסודי של המציאות כולה. אחת הרדיקליות שבהן, מוניזם חווייתי חזק, טוענת שכל ההוויה היא חווייתית ושאין שום נושא ניטרלי או סובסטנציה "מתחת" לחוויות. העמדה הזאת חסכנית ואלגנטית, והיא מבטיחה להיפטר משאריות הדואליזם הקרטזיאני. השאלה המרכזית היא האם היא יכולה להסביר מה הופך שתי חוויות שונות, מבפנים ומבחוץ, לחוויות של אותו דבר, ומה משמש "דבק" ביניהן כשאין אובייקט משותף.
כדי לבחון זאת, המאמר משרטט את הדרך מדואליזם של תכונות אל תפיסת האיכויות העוצמתיות, מבחין בין גרסה חלשה לגרסה חזקה של מוניזם חווייתי, ומעמיד את הגרסה החזקה מול ניסוי מחשבתי על מטופל בניתוח מוח בהכרה מלאה שצופה במוחו שלו על מסך. לאחר מכן הוא שוקל כמה פתרונות אפשריים: קשרים סיבתיים בין חוויות, הקבלה למונדולוגיה של לייבניץ, ופנייה לתודעה קוסמית אחת שמכילה את כולנו.






