ב-28 בינואר 1986 אמורה הייתה המורה כריסטה מקאוליף להעביר שיעור משודר מהמסלול סביב כדור הארץ לבתי ספר ברחבי ארצות הברית. השיעור לא התקיים. שבעים ושלוש שניות אחרי השיגור התפרקה מעבורת החלל צ'לנג'ר. מה נדרש כדי שאירוע כזה ייחשב "חינוכי"? מורה ותלמידים, ובנוסף מהנדסים, תשתיות חלל, החלטות פוליטיות, שידורים, מזג אוויר, ואפילו טבעת גומי קטנה. כאן מתחדד מתח ותיק בין שתי דרכים לחשוב על חינוך: גישות שרואות בו רשת רחבה של בני אדם, חומרים וטכנולוגיות, וגישות שמתעקשות שחינוך הוא יחס של משמעות, אחריות ועיצוב סובייקט, שאי אפשר לפרק למורכבות כללית.
המאמר שואל אם אפשר להחזיק את שתי התפיסות יחד, ומה קורה לחינוך כשמנסים להפוך אותו לברור וייחודי. כדי לבדוק זאת הוא מפתח מסגרת מושגית חדשה ומפגיש בין פילוסופיה של החינוך, תאוריית הרשת-של-שחקנים, חומריות חדשה ופוסט-הומניזם. הוא נשען על מושג הלכלוך של מרי דאגלס, על הטיהור וההיברידיות של ברונו לטור, ועל הפוליטיקה האונטולוגית של אנמרי מול. הדיון עובר דרך דוגמאות מוחשיות כמו פעמון בית הספר, הכיתה, הפלטפורמה הדיגיטלית והתלמיד שמצופה ממנו להקשיב, גם כשהוא עייף, רעב או חולה.
התוצאה היא דרך מפתיעה להסתכל על מה שנדחק אל מחוץ לתמונה החינוכית, ועל המחיר שיש לכל ניסיון להגדיר מהו חינוך.
