מה הקשר בין צורתה של עיר ובין האופן שבו תושביה שופטים מה מותר ומה אסור? אנחנו רגילים לחשוב על קונפורמיות כעל תופעה חברתית שמתרחשת בין אנשים: אופנה שמתפשטת, תור שנשמר, דעה שמתגבשת סביב מה שכולם אומרים. אבל מה אם גם המדרגות, הספסלים, רוחב הרחוב ותבנית הרשת של השכונה לוקחים חלק פעיל בסיפור הזה, ולא רק כרקע אלא כשחקנים ממש?
שאלה זו נעשית מעניינת במיוחד כשמדובר בשיפוטים מוסריים, אותם שיפוטים שאנו נוטים לראות כעצמאיים ובלתי תלויים בדעת הסביבה. מתברר שגם הם מושפעים ממה שאחרים חושבים, ושהנטייה הזאת זכתה למונח ייחודי משלה. הדיון הרווח מניח שהיענות כזאת לשיפוטים מוסריים של אחרים היא בעיקרה דבר רע, אך בשנים האחרונות מצטברות עדויות שהתמונה מורכבת הרבה יותר, ושלעתים דווקא היא מאפשרת קידום של ידע ושל התנהגות ראויה.
כאן נכנסת העיר לתמונה. באמצעות מפגש בין הפילוסופיה והפסיכולוגיה של הקונפורמיות ובין תובנות מתחום הלימודים העירוניים, נבחנות שלוש דרכים אפשריות שבהן הגיאומטריה של מרחבים עירוניים קשורה להיענות לנורמות מוסריות. הדיון נע בין ערי אוטופיה קלאסיות ותוכניות ערים אידיאליות, דרך התערבויות תכנוניות קטנות בכבישים ובשכונות, ועד אדריכלות עוינת ומרחבים שנבנו סביב גוף אנושי מסוים בלבד.
