ב-1917 שלח שר החוץ הבריטי מכתב קצר ללורד רוטשילד, ומאותו רגע השתנה גורלה של פלשתינה. מה הניע אימפריה בעיצומה של מלחמת עולם להבטיח "בית לאומי" לעם אחד בארץ שחיה בה אוכלוסייה אחרת, ועד כמה המכתב הזה הפך מהצהרת כוונות למדיניות מעשית? המאמר מציג את ההצהרה על רקע ההבטחות הסותרות שנתנה בריטניה באותן שנים לערבים, לצרפת ולתנועה הציונית.
המחבר שואל מה בדיוק עשתה בריטניה כדי לתרגם את ההצהרה למציאות, ומהי חלקה של מדיניותה בתקופת המנדט בתהליך שהוביל להקמת מדינת ישראל. הוא מביט בעיניים ביקורתיות על היחסים בין השלטון הקולוניאלי לבין הציונות, ומתאר אותם כשותפות של אינטרסים.
כדי לבדוק זאת הוא עוקב אחר רצף של צעדים: ההסכמים והמסמכים של מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הצבאי של הארץ, פעילות המשלחת הציונית, נוסח מסמך המנדט, החקיקה בענייני קרקעות ומדיניות ההגירה. הקורא מוזמן להתלות אחרי מסמכים, חוקים ומינויים שעיצבו את הארץ בשנות העשרים, ולשאול מי קבע את כללי המשחק ומי שילם את מחירם.
