מי היו האנשים שעמדו בראש התנועה הציונית בשנים שבהן נקבעו גורלה של הארץ ועתידו של העם היהודי? נהוג לדבר על מנהיגים, על החלטות ועל אידיאולוגיות, אבל פחות על האנשים עצמם: מאין באו, בני כמה היו כשנכנסו לזירה, מה למדו ועבדו בו, אילו מדינות ראו ומה נשא אותם אל עמדות הכוח. שאלות כאלה חשובות, כי הרקע של אלה שמחליטים משפיע על האופן שבו הם רואים את העולם ועל הדרך שבה הם פועלים בו.
המאמר בוחן את השאלה כיצד הרכב החברתי של האליטה הפוליטית היהודית בתקופת המנדט הבריטי קשור לגיוון בהשקפותיה ובסגנון פעולתה. החוקר מזהה את האליטה לפי הגישה המוסדית, דרך חברי הנהלת הסוכנות היהודית מהקונגרס הציוני ה-12 ב-1921 ועד קום המדינה במאי 1948, תקופה שבה כיהנו כמה הנהלות עוקבות ועשרות אישים. לאחר מכן הוא עורך השוואה שיטתית בין חבריה לפי כמה ממדים: גיל, נסיעות לחו"ל, מקצוע, ארץ ועיר לידה, שיוך אידיאולוגי והזדמנויות שנפתחו בפניהם להיכנס להנהלה ולהישאר בה.
התמונה שמצטיירת מעניינת במיוחד משום שהיא מצטרפת לוויכוח רחב יותר: האם אליטה מגוונת במוצאה ובנתיביה אכן מייצרת מגוון עמדות, ומה אפשר ללמוד מכך על דרך פעולתה מול ממשלות ועמים. מי שמתעניין בהיסטוריה של התנועה הציונית ובשאלת הקשר בין ביוגרפיה לכוח פוליטי ימצא כאן זווית פחות מוכרת.
