מה אם הקומוניזם אינו חזון של חברה מושלמת שמחכה לנו בעתיד, ואינו גם משטר סובייטי שכבר נקבר? המאמר מציע לקרוא מחדש את הרעיון שמרקס כינה "התנועה הממשית שמבטלת את המצב הקיים". הוא שואל אם אפשר לחשוב על קומוניזם דרך השלילה, הפירוק והניכור, ולא דרך הרמוניה, שיתוף וקולקטיביות חמה. השאלה חשובה במיוחד בעידן שבו הליברליזם ניצח, הדמוקרטיה נסוגה מפני שלטון מומחים, והפילוסופיה העכשווית מחפשת אלטרנטיבה.
המחבר מציב את הדיון מול כמה מהקולות המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של זמננו, בהם ננסי, באדיו, וירנו ונגרי. הוא גם בוחן הוגים וקולנוענים שניסו להבין את הניסוי הסובייטי, כמו זינובייב, גרויס וורטוב. את הטיעון התיאורטי הוא מעמיד במבחן של טקסטים ספרותיים וקולנועיים, ובראשם יצירותיו של אפלטונוב וסרטו של טרקובסקי "סטוקר". לצד אלה הוא מביא תצפית על החברה הרוסית בת זמננו, שמצד אחד אטומית ואדישה ומצד שני נושאת עקבות של קהיליות מוזרה, ועל המושג הרומי של "המשותף".
מתוך כל אלה עולה שאלה מטרידה: האם דווקא הבדידות הקיצונית והפירוק של הקשר החברתי עשויים להיות חומר הגלם של אלטרנטיבה פוליטית? ומה פירוש הדבר לגבי מוסדות, חינוך ודמוקרטיה? המאמר מזמין לבחון מחדש מה היה הקומוניזם ומה עוד עשוי להיות.
