איך הדרך שבה הורינו התייחסו אלינו בילדות משפיעה על האופן שבו אנו חווים את האלוהים, ועל היכולת שלנו לשפוט את המציאות, לווסת רגשות ולשלוט בדחפים? מחקר זה מציע מבט על שרשרת חוליות נסתרת שמחברת בין חום, דחייה והגנת יתר הוריים, חוויות קשות מהילדות, תפיסה של דמות אלוהית אוהבת או מפחידה, ובין התפקוד הנפשי של המבוגר. התפיסה כאן אינה רק עניין של אמונה. היא מובנת כייצוג רגשי של סמכות עליונה, שעוצב בידי יחסים מוקדמים מאוד.
השאלה המרכזית היא האם עמדות הורים כפי שהמבוגר זוכר אותן משפיעות ישירות על תפיסת האל ועל תפקודי האני, או שמא חוויות טראומטיות בילדות הן החוליה שמסבירה את הקשר. כדי לבדוק זאת, החוקרים אספו נתונים מכמה מאות מבוגרים בגילאי 18 עד 65, בהם סטודנטים, אקדמאים, מורים ואנשים מהציבור הרחב. המשתתפים מילאו שאלונים על העמדות ההוריות שחוו מצד האם והאב, על חוויות ילדות קשות, על תפיסתם את האל, ועל שנים עשר ממדים של תפקודי האני, ממנגנוני הגנה ועד יצירתיות. הנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות מתקדמות, שבהן נבנה מודל מבני לבחינת מסלולי ההשפעה בין המשתנים.
המאמר מעניין במיוחד מפני שהוא מחבר בין עולמות שלרוב נחקרים בנפרד: פסיכולוגיה התפתחותית, מחקר טראומה, פסיכולוגיה של הדת ותיאוריות פסיכודינמיות על העצמי. מי שמתעניין בשורשי הקשר שלנו לסמכות, להורים ולאמונה ימצא כאן ניסיון שיטתי לשרטט את המפה.
