בעולם שבו מדינות רבות נאבקות במחסור כרוני במורים, גוברת הנטייה לגייס למקצוע ההוראה אנשים מרקעים תעסוקתיים אחרים, במיוחד לבתי ספר המוגדרים "קשים לאיוש", כאלה המשרתים אוכלוסיות בעלות מעמד סוציו-אקונומי נמוך או קהילות מרוחקות. תוכניות הכשרה מזורזות מציעות פתרון מהיר, אך האם הן מלוות בתמיכה מספקת כדי לשמור על אותם מורים בשטח לאורך זמן, או שמא מדובר במעגל חוזר של גיוס ונשירה?
מאמר זה עוקב אחר שני מורים, בעלי רקע מקצועי קודם בתחומי טיפול, שהחלו את דרכם בהוראה במסגרת תוכנית הכשרה דו-שנתית מבוססת תעסוקה במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. בשונה מרוב עמיתיהם במחקר הרחב שהביעו כוונה ברורה להישאר במקצוע, שני המורים הללו התלבטו ושקלו ברצינות לפרוש. מה גורם למורים מנוסים, שבאו להוראה מתוך תחושת שליחות, למצוא עצמם מהרהרים בעזיבה כבר בשנתיים הראשונות?
באמצעות ראיונות עומק שנערכו לאורך תקופת ההכשרה וההוראה, בוחן המאמר את הגורמים הדוחפים והמושכים המעצבים את הכוונה להישאר או לעזוב, ומציע נקודת מבט חדשה על משמעות ה"חוסן המקצועי" של מורים בעלי קריירה קודמת בהקשר הייחודי של בתי ספר הנאבקים במשאבים מוגבלים ובתמיכה ניהולית חלשה.
