מה קורה לאישה שאחרי עשורים של נישואים, ילדים ותכניות משותפות לעתיד, שומעת מבעלה שהוא הומוסקסואל? בדרך כלל הסיפור הציבורי מתמקד בגבר שיוצא מהארון, באומץ שלו ובמסע שעבר. האישה שעומדת לצדו נשארת בצל, אף שהיא נושאת בעולם שלם של שאלות: מה היה אמיתי בנישואים האלה, מה יגידו החברים והקהילה, איך מספרים לילדים, ומי היא בלי הזוגיות שהגדירה אותה שנים רבות.
המחקר הזה מבקש לתת קול דווקא לנשים האלה. שאלת המחקר המרכזית היא כיצד נשים הטרוסקסואליות ואימהות חוות ומבינות את התהליך שעוברים הנישואים והם הופכים לפרידה אחרי שבעליהן יצאו מהארון, ואילו משמעויות הן מעניקות לאובדן, לקשר שנותר עם בן הזוג לשעבר ולזהות החדשה שלהן.
החוקרות ראיינו תשע נשים מאירלנד, מסקוטלנד ומקנדה, שהיו נשואות שנים ארוכות וגדלו ילדים משותפים. הן גויסו דרך איגודי מטפלים, רשת תמיכה לבנות זוג של גברים הומוסקסואלים ופה לאוזן. הראיונות היו פתוחים ועמוקים, ונותחו בשיטת ניתוח פנומנולוגי פרשני, המתמקדת באופן שבו כל אישה מעניקה משמעות לחוויה המשמעותית ביותר בחייה. מה שעולה מסיפוריהן מזמין התבוננות מחודשת על נישואים, על פרידה ועל מה שנדרש מהסביבה ומאנשי המקצוע כדי ללוות אישה בתקופה כזו.






