מה נשאר מהחומר כשמוותרים על הרעיון שהוא "משהו" מוצק, בעל מהות קבועה? והאם אפשר לחשוב על העולם בלי להניח שהוא שלם, אחיד וסגור? המטריאליזם הוא אחת מגישות היסוד שעיצבו את המדע המודרני, אך בדיון הפילוסופי העכשווי הוא נדחק לשוליים, בין היתר משום שהפילוסופיה של המדע עברה לעסוק כמעט רק בשאלות של ידיעה. בינתיים, מדעי הטבע והמחקר החברתי ממשיכים לעבוד עם הנחות על מה שקיים, לעיתים בלי לומר אותן במפורש.
המאמר שואל מה יכול להיות מטריאליזם חדש, כזה שאינו חוזר על הדטרמיניזם, המכניסטיות והרדוקציה של קודמיו, ומתאים לדיסציפלינות שונות מאוד זו מזו. לצד השאלה מה המדע צריך להיות ומה הוא בפועל, הכותבים מציבים שאלה שלישית: באילו תנאי קיום מדע בכלל אפשרי.
כדי לענות, המאמר אינו מסתפק בטענה אחת. הוא עורך סקירה היסטורית של המטריאליזם, מהעת העתיקה בהודו וביוון ועד זרמים עכשוויים, ומשווה אותו לדיאלקטיקה, למטריאליזם המדעי של בונגה ולמטריאליזם החדש. על רקע זה הוא בונה בהדרגה מערך מושגים שלם: עקרונות יסוד, קטגוריות מיוחדות ותת-קטגוריות, שמתארים איך דברים יכולים להתקיים ואיך אפשר לדעת אותם. התוצאה היא מעין תוכנית אדריכלית לחשיבה על החומר, על הידיעה ועל הקשר ביניהם, בלי לכפות על המדע שיטה אחת.
