כמעט כל יצירה על בית נושאת בתוכה יותר מקירות וגג. בישראל, מדינה שנוסדה על גלי עלייה, פליטות, הגירה ולחימה מתמשכת, המילה "בית" טעונה במיוחד, ובכל זאת כמעט שאין עליה כתיבה מקיפה. ייתכן שהשתיקה הזאת היא בעצמה סימן לנושא רגיש מכדי שיאמרו אותו במילים, ובעיקר בימי מלחמה. מה קורה כשמבקשים מאמנים שהבית עומד בלב עבודתם לדבר על מה שהם יוצרים, ומה אפשר ללמוד מכך על הנפש, על החברה ועל חדר הטיפול?
המאמר מביא את הבית אל מפגש בין שלושה עולמות: האמנות הישראלית העכשווית, החשיבה הפסיכואנליטית על הביתי והאל־ביתי, והעבודה הקלינית בטיפול באמנות. שאלת המחקר מבקשת להבין אילו משמעויות סובייקטיביות מייחסים אמנים ישראלים לייצוג הבית ביצירתם, וכיצד אפשר לקרוא אותן מתוך עדשה פסיכואנליטית וטיפולית.
החוקרות ראיינו שנים עשר אמנים ואמניות מגוונים בגיל, במגדר וברקע, יהודים וערבים, בבתיהם או בסטודיו שלהם. הראיונות, מובנים למחצה, נותחו בניתוח תמטי, והיצירות שהוזכרו בהם נותחו בגישה פנומנולוגית־הרמנויטית, תוך התבוננות בצורה, בחומר ובמשמעויות הסמויות. לבסוף חוברו הקטגוריות לתמות מרכזיות. הדיון נשען גם על וינייטה טיפולית ועל הניסיון שנצבר בשדה הטיפול באמנות בתקופת טראומה קולקטיבית.
