פחדים הם חלק בלתי נפרד מהילדות: הילד בן הארבע מפחד ממכשפות ומהחושך, ואילו בן התשע דואג מדברים אחרים לגמרי. אבל מה בעצם משתנה בין הגילים האלה? האם העובדה שהמוח הצעיר לומד לחשוב בצורה מופשטת יותר, להבין סיבתיות, זמן ומחשבותיהם של אחרים, היא שמעצבת את הפחדים והחרדות שלנו? ההנחה הזאת נפוצה מאוד בספרות ההתפתחותית, אך הביסוס האמפירי שלה נותר דל באופן מפתיע.
המחקר שואל עד כמה ההתפתחות הקוגניטיבית קשורה לשלושה סוגי תופעות: פחדים, תסמיני חרדה ועכבה התנהגותית, כלומר נטייה להתכנס ולהסתגר במצבים חדשים. החוקרים בחנו 226 ילדים בגילאי 4 עד 9 מבתי ספר יסודיים בהולנד, והפגישו אותם עם כמה כלים. הילדים עברו משימות שימור בסגנון פיאז'ה ומבחן של תאוריית שכל (Theory of Mind), ודיווחו בעצמם על פחדים באמצעות ראיון מאויר. ההורים מילאו שאלונים על תסמיני חרדה ועל עכבה התנהגותית. כך נוצרה תמונה משלוש זוויות שונות, ובאמצעותה אפשר להשוות בין קבוצות גיל ולבדוק מה מנבא מה.
המאמר מעניין במיוחד את מי שמתעניין בפסיכולוגיה התפתחותית וקלינית, ואת הורים ומטפלים שתוהים מתי פחד נורמלי הופך לסימן שראוי לשים לב אליו, ואילו גורמים מעבר לגיל ולחשיבה עשויים להשפיע על כך.






