בכל יחידה לטיפול נמרץ יש מתח קבוע בין הצורך להציל חיים לבין הסכנה שהטיפול עצמו יגרום לזיהום חדש. צנתרים, מכונות הנשמה ועבודה צמודה עם חולים במצב קשה יוצרים תנאים שבהם גם רגע של חוסר זהירות עלול להיות יקר. לכן מושקעים משאבים רבים בהכשרת הצוותים, אבל לא תמיד ברור מה באמת קורה אחרי שההרצאות נגמרות והמשתתפים חוזרים לעבודה.
המחקר הזה שואל שאלה פשוטה לכאורה: האם הכשרה מובנית בבקרת זיהומים באמת משנה משהו, ואם כן, איפה? האם המשתתפים נהנו ממנה, האם למדו, האם התנהגו אחרת ליד מיטת החולה, והאם זה הגיע עד למדדים שחשובים באמת, כמו שיעורי זיהום, תמותה ועלויות?
כדי לענות על כך בחנו החוקרים יחידה לטיפול נמרץ בבית חולים במצרים, למבוגרים ולילדים, במשך כמה חודשים. הם השתמשו בגישה הידועה כמודל קירקפטריק, שבודקת הכשרה בארבע רמות עוקבות, מהתחושה של המשתתפים ועד התוצאות הקליניות. הצוות עבר תוכנית שהשלבה בין הרצאות לתרגול מעשי ביחידה, ונמדד לפני ואחרי באמצעות שאלונים, צפייה ישירה בעבודה בפועל ונתוני מטופלים. התמונה שעולה מארבע הרמות אינה בהכרח אחידה, ויש בה כמה הפתעות שכדאי להכיר.






