כשאנחנו פוגשים אדם חדש, המוח שלנו לא רק זוכר איך הוא נראה, אלא גם אוגר לאט לאט ידע אישי עליו: מה הוא עשה, איך הוא התנהג, האם הוא אדם טוב או פחות. אבל האם התהליך הזה נקי מהטיות גזעיות, או שגם כאן קבוצת השייכות הגזעית של הפנים שמולנו קובעת עד כמה נזכור ונדע עליהן?
מחקרים רבים הראו שאנשים נוטים לזהות טוב יותר פנים של בני קבוצתם הגזעית, תופעה המוכרת כ"גירעון הזיהוי הבין-גזעי". אך מה קורה כשמדובר לא רק בזיהוי הפנים עצמן, אלא בזכירת המידע האישי שנלמד עליהן לאורך זמן? והאם למגע בין-גזעי שאנשים חווים במהלך חייהם, בחברים, במכרים ובסביבתם היומיומית, יש כוח לרכך הטיות כאלה?
כדי לבחון שאלות אלה, חוקרים גייסו קבוצה גדולה של סטודנטים לבנים והעבירו אותם תהליך אימון ממושך בן חמישה ימים, שבו נחשפו לפנים המזוהות כשחורות ולבנות, יחד עם פרטי ידע אישי חיוביים ושליליים לגביהן. במקביל, נבחנה מידת המגע הבין-גזעי של כל משתתף לאורך חייו, מילדות ועד ההווה. השילוב בין המדדים חושף תמונה מורכבת של האופן שבו רקע חברתי אישי מתערבב עם תהליכי זיכרון וקטגוריזציה חברתית, ומעלה שאלות מעשיות בהחלט על תחומים כמו קבלה לעבודה, מערכת המשפט והרפואה.
