מורים בבתי הספר של היום נדרשים להתמודד עם עומס לימודי, בעיות משמעת, קשיים אישיים של תלמידים ומורכבות ביחסים עם הורים, ובתוך כל זה עדיין מוטלת עליהם המשימה לשמור על אקלים כיתתי חיובי המאפשר למידה משמעותית. אך מהם בעצם המרכיבים הרגשיים שמאפשרים למורה להשיג זאת? האם היכולת להבין ולהזדהות עם רגשות התלמידים, לצד היכולת לנהל ולשלוט ברגשותיו שלו, הן שמעצבות בסופו של דבר את האווירה בכיתה?
מאמר זה בוחן שאלות אלו בקרב אוכלוסייה שנחקרה מעט בהקשר הזה, מורים ומורות בבתי ספר תיכוניים בחברה הערבית בישראל, ובודק את הקשרים בין רמות האמפתיה וניהול הרגשות שלהם לבין ממדים שונים של האקלים הכיתתי, כגון שביעות רצון, לכידות, תחרותיות, חיכוך וקושי. המחקר בוחן גם אם קיימים הבדלים ברמת האמפתיה בין מורים המשמשים כמחנכי כיתה לבין מורים שאינם ממלאים תפקיד זה.
באמצעות שאלונים מובנים שמולאו על ידי 120 מורים ומורות מחמישה בתי ספר תיכוניים ערביים בצפון הארץ, ובאמצעות ניתוחים סטטיסטיים של הקשרים בין המשתנים, מנסה המחקר לשפוך אור על מנגנוני המפתח הרגשיים המעצבים את חיי הכיתה, ולבחון כיצד הקשר התרבותי הייחודי של החברה הערבית עשוי להטביע את חותמו על התוצאות. הממצאים עשויים לסייע ליועצים חינוכיים ולמערכת החינוך בבניית תוכניות הכשרה מותאמות למורים.
