איך חוקרים בלוטה שמפרישה הורמונים כשכל מה שיש בידינו הוא תאים שמתנהגים בצלחת פטרי כמו שכבה שטוחה ומשעממת? במשך שנים המחקר באנדוקרינולוגיה ובסרטן התבסס על תרביות דו-ממדיות ועל שורות תאים שמאבדות עם הזמן את אופיין המקורי, ולא תמיד חוזות כיצד חולה אמיתי יגיב לטיפול. בעשורים האחרונים נפתח כיוון אחר: צברי תאים תלת-ממדיים, ספרואידים ואורגנואידים, שמנסים לחקות מבנה ותפקוד של איבר חי.
המאמר סוקר את התחום לאורך כל הציר ההורמונלי: יותרת המוח, בלוטת התריס, האדרנל, הלבלב, השחלות, השד והערמונית. השאלה המרכזית היא עד כמה המודלים התלת-ממדיים מצליחים לשקף את הפיזיולוגיה התקינה ואת הגידולים של כל אחד מהאיברים האלה, ומה עוד מפריע להם להפוך לכלי שגרתי במחקר ובקליניקה. מה אפשר ללמוד מהם על התפתחות איברים, על תגובה לתרופות ועל התאמת טיפול לכל מטופל? ומה קורה כשהאיבר נדיר, גדל לאט או כמעט חסר שורות תאים זמינות?
המחברים עוברים בשיטתיות על הספרות המדעית בכל אחד מהאיברים, משווים בין שיטות היצירה, בין סוגי המודלים ובין מקורות התאים, ומציגים את ההישגים לצד המגבלות הטכניות. הם בוחנים גם את הפוטנציאל של המודלים לשמש לא רק לחקר ולסינון תרופות אלא גם להשתלה ולהחלפת איברים. מי שמתעניין בחזית של רפואה מותאמת אישית ובדרך שבה מעבדות בונות איברים בקטן ימצא כאן מפה רחבה של התחום.
