הכליות מבצעות משימה שקטה ומתמשכת: בכל יום עליהן לנטרל את החומצה שהגוף מייצר מהמזון, ובמקביל להחזיר לדם כמעט את כל הביקרבונט שמסונן בהן. כשהן נפגעות, המאזן העדין הזה מתחיל להתערער. מסתבר שהכליות אינן עובדות לבד. מערך שלם של הורמונים משפיע על האופן שבו הן מפרישות חומצה ומייצרות בסיס, ומשהו בשיתוף הפעולה הזה משתבש בדיוק כשהמחלה מתקדמת.
כאן עולה שאלה מטרידה. אותם שינויים הורמונליים שנועדו להגן על הגוף ולשמור על pH תקין עלולים, כשהם נמשכים שנים, לפגוע ברקמת הכליה עצמה. האם ההסתגלות הופכת למלכודת? ואם כן, מה המשמעות לטיפול בחולים?
המאמר סוקר את הספרות המחקרית על תפקידם של הורמונים כמו אלדוסטרון, אנגיוטנסין II, אנדותלין, הורמון הפרתירואיד, גלוקוקורטיקואידים, אינסולין, הורמון בלוטת התריס והורמון הגדילה. הוא בוחן כל אחד מהם בנפרד, הן בכליה בריאה והן בהקשר של מחלת כליות כרונית, ומציג ממצאים ממחקרי מעבדה, מניסויים בבעלי חיים וממחקרים בבני אדם. הוא מתחיל בהבנת מקורות החומצה בגוף, במנגנוני החיץ ברקמות ובדרכי הטיפול של הכליה בביקרבונט, ומשם עובר אל המפה ההורמונלית המורכבת. מי מהשחקנים נמצא בצד המגן, מי בצד המזיק, ומי משחק בשני הצדדים בבת אחת? התשובות עשויות לשנות את הדרך שבה מסתכלים על חמצת בחולי כליות.
