בכל כיתה יש כנראה ילד או שניים שנתקלים בכל דבר: הם מתקשים לקשור שרוכים, לכתוב בכתב יד קריא או לתפוס כדור, ומתויגים שוב ושוב כ"מסורבלים". הפרעה כזו נפוצה יותר מכפי שנהוג לחשוב, והיא קשורה להישגים לימודיים, לבריאות הנפשית ולחיים החברתיים של הילד. ובכל זאת, מעט מאוד ילדים מקבלים אבחנה, ואבחנה היא לרוב המפתח לתמיכה. מאחורי המספרים האלה עומדת מערכת שלמה של רופאים, מטפלים, מורים ואנשי חינוך, וכל אחד מהם רואה רק פיסה מהתמונה.
המחקר הזה שואל מה מקשה על ילדים בדרך לאבחון ולתמיכה, ומה, אם בכלל, מסייע להם. מי נמצא בכל תחנה במסלול, מה הוא יודע ומה הוא יכול לעשות בפועל, ומה מניע אותו או מרתיע אותו? החוקרים בחרו להתמקד במחוז ברדפורד שבבריטניה, מקום צעיר, מגוון ועני יחסית, שבו הגישה לשירותים חשובה במיוחד.
כדי לענות על השאלה הם לא הסתפקו בנתונים יבשים. הם קיימו ראיונות מובנים למחצה עם 18 אנשי מקצוע לאורך המסלול, ובהם רופאים, מטפלים, אחיות בית ספר, אנשי צוות חינוכי ופסיכולוג חינוכי. את הראיונות הם ניתחו באמצעות מודל מוכר לשינוי התנהגות, המפריד בין יכולת, הזדמנות ומוטיבציה. התוצאה היא מבט נדיר מבפנים על מערכת שבה כולם משוכנעים שהם עושים את המקסימום, ובכל זאת משהו בדרך מתקלקל.
