האם ספורטאי עילית נוצרים בזיעה, בשעות אימון אינסופיות ובמאמנים טובים, או שהם פשוט נולדים כאלה? השאלה הזאת מלווה את התרבות המערבית כבר אלפי שנים, מימי היפוקרטס ועד ימינו, והיא נוגעת לא רק לספורט. היא משפיעה על האופן שבו אנחנו חושבים על כישרון, הזדמנויות, חינוך והוגנות. מי שגדל על הסיפור שכל אחד יכול להגיע לפסגה אם רק יתאמץ מספיק יופתע לגלות כמה מורכבת התמונה.
המאמר בוחן את הוויכוח הוותיק בין תורשה לסביבה בהקשר של ספורט תחרותי ברמה הגבוהה ביותר. הוא שואל מה באמת מבדיל בין אלוף עולם לבין ספורטאי מוכשר שנשאר מאחור, ומה משקלם היחסי של הגנים ושל האימון בדרך להישגים יוצאי דופן.
כדי לענות על כך הכותבים סוקרים ראיות ממגוון כיוונים: ההגות ההיסטורית מגלטון ועד אריקסון ותיאוריית "10,000 השעות", מחקרי תאומים, מחקרי גנומיקה רחבי היקף ופרויקטים בינלאומיים שמנסים לפענח את הבסיס הגנטי של ביצועי שיא, וכן תחום האפיגנטיקה שעדיין בחיתוליו. אחד המחברים הוא עצמו אלוף עולם לשעבר בריצה, ולכן הדיון מגיע גם מנקודת מבט אישית מתוך המגרש. התוצאה היא מבט מקיף ומאתגר על שאלה שרבים חושבים שכבר הכריעו בה.
