פיתוח מקצועי למורים נחשב מזה שנים לאחת הנקודות הכואבות במערכות חינוך: הוא יקר, גוזל זמן, ולא פעם נתפס כמנותק ממה שקורה בפועל בכיתה. בשנים האחרונות מתפתחת גישה אחרת, מיקרו-למידה, שבה התוכן מגיע בדיגיטל במקטעים קצרים של דקות ספורות. אלא שרוב מה שידוע על הגישה הזו מגיע מההשכלה הגבוהה, מהרפואה ומעולם התעשייה, ובחינוך היסודי והתיכוני כמעט לא נחקר מה גורם למורים לבחור בה מרצונם החופשי, כשאיש אינו מחייב אותם.
המאמר שואל מה מניע מורים להשתתף מיוזמתם בפיתוח מקצועי קצר מסוג זה, איך הם עצמם מתארים את המניעים שלהם, ובאיזו מידה הסיפורים שלהם מסבירים את מה שמראים המספרים. המחקר נערך במחוז בית ספרי ציבורי בצפון-מזרח ארצות הברית, שבו הוצעו למורים לאורך שנת לימודים "אתגרים" שבועיים: בכל יום משימה של כרבע שעה שנשלחה בדוא"ל, עם הגרלות, הכרה ותג קטן למשלימים. החוקרת שילבה שני שלבים. תחילה נערך סקר כמותי שנשען על תיאוריית ההגדרה העצמית, ובו נבדקו מורים שהשתתפו ומורים שבחרו שלא להשתתף. בהמשך נערכו ראיונות עומק עם תשעה מורים משלבי כיתה שונים.
התמונה שמצטיירת עשויה להפתיע את מי שמניח שפרסים קטנים ולחץ מהממונים הם שמזיזים מורים. מה בכל זאת עומד מאחורי ההחלטה להקדיש רגעים עמוסים בלוח הזמנים ללמידה נוספת, ומה עדיין עומד בדרכם, זה מה שהמאמר בוחן.
