מה קורה בראשם ובליבם של מורים כשמערכת החינוך דורשת מהם לשנות כיוון ולהכיל תלמידים מאתגרים בכיתה הרגילה, במקום להרחיק אותם או להעביר את הטיפול בהם הלאה? מדיניות ההכללה, המבוססת על התפיסה שהחברה והמסגרת החינוכית הן שצריכות להשתנות ולא רק התלמיד, מציבה בפני מורים אתגר לא פשוט: כיצד להגדיר מחדש את תפקידם, לוותר על דפוסי שליטה ומשמעת מוכרים, ולפתח יכולת הכלה אמיתית כלפי תלמידים וכלפי עצמם.
המאמר מבקש לבחון כיצד מורים עצמם מסבירים את השינוי שהם עוברים בהגדרת תפקידם כמורים מכלילים, וכיצד גישת ההכללה תורמת לפיתוח מיומנויות עבודה מעשיות ויעילות יותר בשטח. כדי לענות על כך, המחקר עקב אחר עשר קהילות למידה של מורים ואנשי הנהלה, יהודיות, ערביות ומעורבות, ממגוון מסגרות חינוכיות ברחבי הארץ, שהתלוו לאורך שנה שלמה במפגשים קבועים בהנחיית מנחה. לצד תיעוד השיח והתבוננות בהתנהלות המשתתפים, נאספו גם יומנים רפלקטיביים אישיים שבהם תיארו המורים אירועים מורכבים מעבודתם ואת חוויית ההשתתפות בקהילה.
מתוך החומר העשיר הזה עולה תמונה מרתקת על תהליך פנימי שעוברים מורים, מתחושות ראשוניות של בלבול, חשש וחוסר ודאות, ועד לשינויים עמוקים יותר בתפיסת התפקיד וביחסים עם היועצים החינוכיים. מה בדיוק קורה בתהליך הזה, ואילו שלבים הוא כולל, זה מה שהמאמר חושף.
