דרום אפריקה מוכרת בעולם כמדינה שבה הזכות לשבות מעוגנת בחוקה ובחקיקת העבודה, אך המציאות בשטח מציגה תמונה מטרידה בהרבה: שביתות אלימות, איומים ותקיפות של מפירי שביתה, ובמקרים קיצוניים כמו טבח מריקנה, אף אובדן חיים. איך זה שמדינה שעברה תהליך דמוקרטיזציה מרשים ובנתה מסגרת חוקית מפורטת ליחסי עבודה, עדיין מתמודדת עם גל שביתות שחוזר ומשתק ענפים מרכזיים במשק, ובראשם ענף הכרייה החיוני לכלכלה הלאומית?
המאמר מבקש להבין מדוע הזכות לשבות, שנועדה במקורה לשמש כלי הגנה לגיטימי לעובדים במאבקם על תנאי עבודה הוגנים, הופכת לעיתים לאמצעי לחץ שמדלג על שלבי המשא ומתן הקיבוצי המקובלים, ומה ניתן לעשות כדי לצמצם את התופעה מבלי לפגוע בזכות היסוד עצמה. לשם כך נערכת סקירה של המסגרת החוקתית והחוקית הדרום אפריקאית המסדירה את הזכות לשבות, לצד ניתוח ההבחנה המשפטית בין שביתה מוגנת לשביתה שאינה מוגנת וההשלכות הנובעות מכל אחת מהן.
הדיון בוחן גם עמדות מהספרות המקצועית ומהפסיקה הדרום אפריקאית באשר לאיזון הראוי בין זכויות השובתים לזכויות המעבידים, העובדים שאינם שובתים והציבור הרחב, ומציג את המשא ומתן הקיבוצי כאפיק חלופי אפשרי לפתרון סכסוכי עבודה. השאלה שנותרת פתוחה היא אם וכיצד ניתן לשלב בין שמירה על זכות השביתה כביטוי לחופש ודמוקרטיה, לבין הצורך למנוע את הנזקים הכלכליים והחברתיים הכבדים שגורמות שביתות בלתי מוסדרות.
