כשמטפל קוגניטיבי-התנהגותי יושב מול מטופל חרד, מדוכא או כפייתי, הוא מנסה לבנות עבורו הסבר: מדוע דווקא הוא סובל, ומה מחזיק את הסבל במקומו. הסבר כזה נקרא ניסוח מקרה, והוא נחשב ללב הטיפול. ובכל זאת, המודל התיאורטי שעומד מאחוריו, מודל הדיאתזיס-לחץ, אומת עד כה בעיקר בעקיפין, דרך היעילות של הטיפול עצמו. וההנחה שיש בו שני רכיבים נפרדים, פגיעות רגשית מצד אחד ואסטרטגיות התמודדות מצד שני, כמעט לא נבדקה אמפירית.
המאמר מציג את LIBET, שיטת ראיון לניסוח מקרה שמנסחת מחדש את שני הרכיבים האלה כנושאי חיים ותוכניות מחצית-adaptive, ומוסיפה להם ממד התפתחותי וממד תהליכי. השאלה המרכזית היא אם המבנה הדו-ממדי הזה באמת עולה מתוך הדברים שמטופלים אומרים, ואם אפשר להבחין בו בלי להכתיב אותו מראש.
כדי לבדוק זאת, החוקרים ניתחו תמלילים של ראיונות LIBET עם 86 מטופלים אמבולטוריים עם דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית וחרדה מוכללת, שנאספו בארבעה עד תשעה חודשי טיפול אצל שישה מטפלים. הניתוח נעשה בתוכנת ניתוח טקסט כמותי, ללא סינון אנושי, והשתמש בסקאלה רב-ממדית, במיפוי מושגים, באסוציאציות קוסינוס ובניתוח ייחודיות לקסיקלית. כך נבחנו גם גישה "מלמטה למעלה", שבה המבנה אמור לצמוח מהמילים עצמן, וגם גישה "מלמעלה למטה", שבה המילים נבחנות מול קטגוריות שהוגדרו מראש.






